ביום גיבוש מתפתחים יחסים חדשים, שלא יכולים להתקיים במשרד עצמו. לעתים מדובר על חודשים ארוכים של שהייה עם עמיתים לעבודה, בלי יכולת להכיר אותם באמת. מלבד שלום שלום ואולי איזה סמול טוק על העבודה, אנשים לא מרשים לעצמם (ובצדק), לערוך שיחות פרטיות עם חבריהם לעבודה. בעיקר לא על חשבון זמן העבודה. זה יכול לקרות כאשר הם יוצאים לארוחת צהריים, או נפגשים במטבח ליד מכונת האספרסו אבל חוץ מזה, במסגרת העבודה עצמה, כאשר כל אחד טרוד ועסוק בעבודתו הוא, אין להם את הזמן ולא את היכולת ליצור קשרים חברתיים יותר עמוקים מפטפוט מנומס.

 

והריחוק הזה כאשר בעצם מדובר על אנשים שעובדים יחד שעות רבות, לא עושה את החיים קלים לאף אחד. הוא גם לא תורם לעבודה, ובוודאי שלא לאווירה משפחתית. את זה חייב ליצור המנהל והוא יכול לעשות את זה בצורות שונות. הוא יכול להזמין את כל העובדים לאיזו מסעדה ליום גיבוש, ולאפשר להם להכיר זה את זו בצורה יותר אישית ולבבית.

 

התחרות יוצרת ריחוק

 

אנחנו חיים היום בעידן של תחרות והישגים. זה אומר שאפילו באותו משרד, עובדים מתחרים ביניהם על הישגים. זה אומר שזה יוצר מתח. מבחינת המנהל המתח והתחרות האלה בריאים כי אם אנשים לא יהיו קצת בתחרות לפעמים הם יהיו שאננים. אבל מבחינת העובדים, הם עלולים "לסמן" לעצמם את ה"יריבים" שלהם, להתרחק מהם ואף לעקוב אחר ההישגים שלהם, כדי לבדוק אם יש להם יתרון מולם.

 

התחרות הזו היא לא בריאה. לא ליחסים. היא טובה למנהל, היא טובה להישגים, אבל היא לא  מקרבת בין העובדים אלא מרחיקה. זהו סגנון העבודה התובעני היום, שדורש מכל אחד יותר ויותר, והיותר הזה הוא לפעמים גם על גב של עובד אחר. הרבה פעמים במצבים האלה נוצרות טינות סמויות שהצדדים לא מודעים להן, אבל הן מובילות לאווירה לא נעימה ולמתחים בין עובדים.

 

התחרות בסדר, אבל המתח לא, ולכן מנהל של חברה או עסק, צריך לייצר כל מיני הזדמנויות לעובדים שיכירו זה את זו, לא במתח ולא בהישגים, כדי שהם יוכלו על אף התחרות, גם לחבב זה את זו.

 

זה יכול לקרות אם הבוס הגדול בוחר מתוך רשימה של מסעדות לאירועים קטנים, איזו מסעדה נחמדה ומזמין את כל העובדים לאכול באיזו מסעדה ליום גיבוש.

 

לא רק אוכלים, גם מדברים

 

זו עשויה להיות הסיטואציה הראשונה בה העובדים נפגשים פנים מול פנים, לא במשרד לא על רקע המתחים וחילוקי הדעות המקצועיים, אלא באופן פרטי ואישי. בבגדים לא רשמיים, בלי כל המרחק שקיים ביניהם במשרד. משוחררים מהחוקים, ויכולים סוף סוף להסתכל זה לזה בעיניים ואולי גם לדבר קצת.

 

ארוחה באיזו מסעדה ליום גיבוש, היא לא האוכל. היא יוצרת הזדמנות לאכול ולדבר, להיפתח זה לזה, ולדבר בצורה שהנוכחות במקום העבודה לא מאפשרת. פה הכול משוחרר, פה לא עובדים, פה באים לבלות ואופיו של כל בילוי הוא לסחוף את המבלים. גם יין משחרר ועושה את העבודה. אנשים עשויים למצוא את עצמם מדברים על הילדים ועל חופשת הסקי האחרונה, חושפים את האמת שלהם. בלי הפוזה של בעלי התפקידים, בלי העניבה, פשוט הם.